והמחשבה לבוקר זה: קריסטל אנדרוס אומרת: "תרגישו את ההרגשה, אבל אל תהפכו לרגש. תהיו ערים אליו, אפשרו אותו, שחררו אותו"
ואני שואל אתכם: בכנות עצמית, מהי המידה שבה אתם מסוגלים להגיב בצורה פרופורציונלית לאירוע? ועד כמה אתם ערים למקומות שבהם אתם מאבדים את זה והתגובה שלכם לא פרופורציונלית בכלל?
עד כמה אנחנו מסוגלים להגיב בצורה מקורקעת ופרופורציונלית?
מאיפה התגובה שלנו מגיעה?
האם תגובה ילדותית, הורית או בוגרת?
מה זו תגובה ילדותית?
מה זו תגובה הורית תוכחנית?
מה זו תגובה בוגרת?
איך נפגעת הזוגיות כאשר אחד הצדדים בזוגיות תופס תפקיד של הורה או ילד?
איך נוכל לקחת אחריות ולשנות את ההתנהגויות שלנו והתגובות שלנו בסיטואציות שונות?
קדימה הצלוח'ס
