הסמפוניה הבלתי גמורה.. של החיים.

הסמפוניה הבלתי גמורה.. של החיים.

(מאי 2003)

"תגיד לי" שאל אותי המורה שלי אחרי שתיקה ארוכה.
"מתי אתה מתכוון ללכת עד הסוף עם מה שאתה רוצה לעשות בחיים?"
– "אני צריך להחליט לעשות את זה ואז ללכת על זה" עניתי לו
– "אתה יודע מה אתר רוצה לעשות בחיים?" הוא שאל
– "בוודאי שכן, אני רוצה להנחות סדנאות, לטפל באנשים, To make a difference , אתה יודע את זה" עניתי
– "נו??? אז למה אתה מחכה? " שאל המורה, מעט בקוצר רוח
– "אני רק צריך לעשות את ההחלטה הנכונה, ואז כשאחליט כבר לא תהיה לי בעיה ללכת עם זה עד הסוף"
– "אז מה עוצר אותך מלעשות את ההחלטה הנכונה?" המשיך לתחקר אותי
– "אני לא בטוח מהי ההחלטה הנכונה, אם אני אעשה החלטה שגויה, אני עלול להתקע, להשאר בלי כסף בשביל לשלם לאוכל, שכ"ד, דלק." ומיד הוספתי "לא שעכשיו המצב מזהיר במיוחד, די עובד מדחי אל דחי"
– "ואתה נהנה ממה שאתה עושה?"
– "כן" עניתי והשתתקתי, קצת מהורהר, וחשבתי לעצמי, האם אני אוהב את מה שאני עושה.. אני נהנה מזה, אני אוהב את זה במידה מסויימת, זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים, אבל זה מה שמפרנס אותי היום.
"אני אוהב את מה שאני עושה, כן" המשכתי בדברי " אף על פי שזו לא תהיה הקריירה שלי, כמובן"
– "אז למה אתה מחכה?" שאל אותי כלא מבין
– "לא יודע, אולי שיגלו אותי, אולי שיהיה לי מספיק כסף כדי לחיות באופן נורמלי ואז להשקיע במה שאני באמת אוהב, אולי שאני אהיה יותר טוב, לא באמת יודע למה אני מחכה" עניתי, ובעודי שומע את דברי עלו בי מעט תחושות תיסכול. אני יודע מה אני שווה, אני יודע מה אני מסוגל ויכול לעשות ועד כמה אני מוכן להתאמץ ללמוד ולהשתפר בדברים האלה, שחשובים לי באמת. מצד שני אני גם רוצה להנות מזמן פנוי של אי עשיה, של סטלבט, של ההנאה של לא לעשות כלום.
– "תגיל לי" שאל אותי שוב המורה, במעין נימה כביכול מתנשאת, אבל עם חיוך קל על שיפתותיו " מתי אתה מתכוון ללכת עד הסוף עם מה שאתה רוצה לעשות בחיים?"
לא ידעתי מה לענות לו. שתקתי

"האם אתה שם לב שבעודך מחליט שלא להחליט, אתה תקוע במקום? אתה לא מתקדם באמת לאן שאתה רוצה?
האם אתה מודע לזה שבעודך מחכה לעשות את ההחלטה הנכונה, אתה מונע מעצמך להתגלגל? ובעצם זה אין לך כלום?
אז נכון, אתה לא טועה, אבל אתה גם לא משיג את מה שאתה באמת רוצה? וזה כמוהו כלעשות טעות בכיוון.. לא כך?"
– "כן, אבל…"
– "עצור" אתה יודע איך אומרים אבל באנגלית??
– " But “
– "בדיוק ו- But(t) is where the shit comes from " אמר בחצי חיוך "כך שכל פעם שאתה משתמש ב´אבל´ הזה, אתה רק מוסיך לעצמך עוד חרא לחיים, בדר"כ ע"י התירוצים שבאים אחרי ה-´אבל´ ".
"אבל…", רציתי לענות אך הוא מיד הרים את ידו אל אפו וסתם אותו, כאילו מישהו הסריח את הסביבה, ומיד החל מנופף בידו השניה, מנסה לפזר את הריח המסריח לכל עבר.
בראותו שאני מעט המום, בלי לדעת מה אני רוצה לומר, איך להגיב.. הוא חייך, ושאל אותי
"תגיד לי, באיזה מימד זמן אתה מגלה אם החלטה שעשית היא נכונה או לא?"
– " רק בדיעבד, כלומר בעתיד אני אדע."
– "כלומר, רק אחרי שעשית את ההחלטה! לא לפני, בחיים לא לפני. אבל מה קורה, בעודך עומד, וחושב, לאיזה כיוון לפנות, ושואל אנשים לדעתם, וכל אחד נותן לך את דעתו האישית, הכללית, הסביבתית והאיכותית מבלי לחסוך בהסברים וטיעונים חלקם רציונליים חלקם אמוציונליים. אתה עדיין עומד באותו המקום. זוכר את הפתגם – אם תמיד תעשה את מה שתמיד עשית …"
– "תגיע תמיד רק לאן שהגעת" השלמתי את משפט ביחד איתו. "כן, כן, אני מודע לזה.. לא שזה עוזר לי, אני עדיין עומד במקום. לפעמים אני מרגיש כאילו אני עובד פול גז בניוטרל, ולפעמים אפילו ההנדברקס משוך".
– " כנראה שלא נמאס לך באמת לעמוד שם, אחרת כבר מזמן היית מתקדם, לא כך?"
– "זה לא פשוט" עניתי, כולי מהורהר, החודש אני עובר דירה, צריך לשלם שכ"ד, למצוא שותפה, לקנות מקרר, אין עדיין ריהוט לסלון, צריך לשלם את החשבונות שנגררו מהחודשיים האחרונים, לשלם להובלה, לשלם, לשלם, לשלם, לשלם.. וואו .. איך אני יוצא מכל הברוך הזה…
לפתע חטפתי סטירה לא נורמאלית שהוציאה אותי מתוך הטראנס של הרחמים העצמיים שנכנסתי אליו, ישר לתוך הרגשת הפתעה מעורבת בכעס מהול בהלם ולפני שהספקתי לומר משהו, מסתכל עלי המורה שלי ואומר…
"ראית מה קרה כרגע?????" בהפתעה גם הוא..
– “ מה קרה? " שאלתי מעט מסוקרן, מה הפתיע את המורה שלי..
– "עברה לידך עוד הזדמנות שפספסת, זה הכל" אמר מורי חצי משועשע חצי רציני.
– "מה???
– " בזמן שאתה שקוע בכל מני מחשבות על מה עוד לא שילמת, ומה אתה צריך לעשות, אתה מפספס הזדמנויות בחיים. אתה רואה הזדמנות, תפוס אותה בשתי הידים, תחייך הנה תפסת הזדמנות, תמיד תוכל לשחרר אותה ולהמשיך הלאה. תעשה החלטות, גם אם תטעה, תמיד תוכל ללמוד ולתקן. וכך לא תשאר תקוע במקום, פול גז בניוטרל"
– "כן, אבל " והוא שוב עושה את התנועה ליד האף, כאילו משהו מסריח שוב, אך הפעם לא ויתרתי והמשכתי " אבל, אם אני טועה ואני נשאר בלי מקום עבודה, איך אני משלם את כל החובות? שכ"ד, אוכל דלק וכד´? במיוחד במצב הכלכלי של המדינה היום. כשעל כל מקום עבודה, יש מאות קופצים?"

את המאמר הזה, לא גמרתי.. כי אני עדיין באמצע השיעור, ואין לי מושג עדיין איך הוא יגמר..
עד כמה האמונה שלי בעצמי חזקה, אל מול עד כמה חזק הפחד שלי מעשיית ההחלטה הלא נכונה, כלומר הטעות שבגללה אני אשאר אולי בלי עבודה, בלי אוכל, בלי מקום לגור, ומי יודע עד כמה עוד זה יכול להתדרדר…. הפחד הזה. די שולט, די מוביל, דיי קובע את הטון, לא פעם ולא פעמיים.

האם ללכת ולרדוף אחרי החלום ולהתמסר כל כולי לחלום …
או להתפרנס, ובמקביל להציץ אל החלום מדי פעם, לחייך, לעקם את הפרצוף, ולחזור לעבודה הרגילה…

איזו השראה אפשר להוציא מהמאמר הזה.. בניגוד למאמרים האחרים שכתבתי, שבהם השיעור היה לי ברור ביותר, כאן אני תקוע…..

איך אתם הייתם ממשיכים מכאן? מה הייתם עושים? לאן פונים?

מיקי.

** לקריאת המאמר השני: "הסמפוניה הבלתי גמורה.. הגראנד פינאלה" לחצו כאן

——————————————————————————–

מיקי ברקל,
"לשם שינוי – הצלחה במחשבה תחילה"
תהליכי אימון והנחיה להשגיות ומצוינות בעסקים ובחייםבשיטת ה NLP.
www.forachange.co.il  נייד: 052-4442133  מייל:mickey@forachange.co.il
© ניתן לפרסם, לשכפל, להעתיק, לצלם, להקריא, להקליט ולהעביר לכל אחד, בכל צורה שהיא ובלבד שהמאמר ישאר שלם כולל הקרדיט לכותב המקורי בסוף המאמר – ושיהיה בהצלחה

אנשים שנהנו מהמאמר הזה קראו גם את הפוסטים הבאים:

Comments

comments

תגובה אחת על הסמפוניה הבלתי גמורה.. של החיים.

  1. מאת לימור‏:

    מיקי יקר המאמר מעולה! התחברתי להרהורים שלך ואהבתי מאוד (כמאמנת) את שאלות המורה שלך..שלא מוותר לך !!!
    עושה חשק לקבל החלטה כאן ועכשיו. תודה רבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *