הצלילה אחר המטמון של הנפש – רוברט הולדן

"ביה"ס לפסיכולוגיה לימד אותי הרבה על הפוטנציאל שלנו, במיוחד, הפוטנציאל שלנו לכמויות בלתי נדלות של אומללות, כאב, צער, חולשה, סבל ויאוש! למדנו כל מכאוב, כל נוירוזה וכל מחלה נפשית הקיימת בזמננו. על קצה המזלג, לימודי הפסיכולוגיה שלי היו בנוים על: שנה א', מבוא לסבל בסיסי; שנה ב', לימודי סבל מתקדם; שנה ג', התמחות בהשראת סבל.

    ההתמקדות הייתה לחלוטין על הפוטנציאל שלנו להרוס לעצמנו את החיים. תכנית הלימודים שלי היתה הא'-ב' של סבל, מאובססיביות עד לתסביכים שונים, כולל כעס, מתח, דיכאון, חרדות, נוירוזות, פסיכוזות, נוירוזה-פסיכוטית ופסיכוזה-נוירוזית, היסטריה, סכיזופרניה, אובססיב- קומפולסיב, פוביות, שגעון קטנות, קלפטומניה, נטיות התאבדות, שיגעונות והזיות. בשום זמן לא חקרנו את הפוטנציאל לשמחה, אהבה או שלווה. בעצם למדתי לדוקטורט בסבל אנושי.

            ללימודי הסבל האנושי, במשרה מלאה, היה השפעה חזקה על דרך מחשבתי. פעם קראתי שבהיסטוריה לא קיימת הוכחה שאי פעם חי פסיכולוג מאושר. אני עכשיו מבין למה. אחרי תקופה כבר יכולתי לדעת מראש עד כמה מדוכא אני ארגיש בכל יום, רק על ידי הצצה במערכת השעות שלי. לדוגמה, כשלמדנו על דפרסיה במשך שבוע, אני זוכר שבסוף כל הכיתה הייתה בדיכאון תהומי. אותו הדבר קרה עם כל התסביכים, מכאובים, הפרעות נפשיות וקיבעונות. והקבלה הבלתי צפויה של ציון נמוך על המאמר על פרנויה לא עזרה בכלל.             האם אתה זוכר איך שבכיתה א' או בגן הגננת דיברה על החשיבות של היגיינה עצמית והסכנה של כינים בשיער? והאם אתה זוכר איך שאחרי שהיא דיברה איזה עשרים דקות על הנושא עם תמונות מוגדלות של כיני ראש עם שינים ענקיות היית בטוח שיש לך קן שלם שלהן בשיער? ובכן ככה זה היה בדיוק בשיעורי הפסיכולוגיה שלי. רופאים צעירים יספרו לך שהחוויות שלהם היו דומות.             למדתי שיעור חשוב ביותר על תפיסה והתמקדות, במשך השנים הללו, והוא:

                        הזהר ממה שאתה מחפש כי אתה תמצא את זה!
   התעמקתי לחלוטין בלימודי הסבל האנושי. קיבלתי מצוין בכל מחקר שערכתי בנושא. וככל שהתמקדתי יותר, נוכחתי לדעת שאין רק סוג דיכאון אחד כי אם מאה. וייתר על כן, לא היה רק סוג אחד של סכיזופרניה, אלא שלושים, ארבעים או יותר. מה שאתה מתמקד עליו, מתרחב. כל יום קיוויתי שנצלול לשלות פנינים ובמקום זה הוצאנו סרטנים.
            אחרי שש שנים מלאות של לימודים, עדיין לא קיבלתי הרצאה אחת על הפוטנציאל שלנו לשמחה, שלווה, אחדות, שלמות והצלחה. פסיכולוגיה, אשר מוגדרת במקור כלימוד של הנפש. צומצמה ללימוד של מחלות נפש והתנהגויות נוירוטיות. פרויד ותורת ההתנהגות, במיוחד, הפחית את האדם ללא יותר משק דם ועצמות מעורר רחמים עם מוח המלא הגנות נוירוטיות ופוטנציאל אין סופי לאלימות וכפיתיות פסיכו-מינית. אף פעם לא הייתה איזו הזכרה של נשמה, של רוח, של אלוהות או של אהבה.
           
   זהו סיפור רגיל, שלימודי הפסיכולוגיה מתמקדים בעיקר על סבל. הדבר מראה גם על הנטייה בחברה של ימנו להתמקד על השלילי. רופאים, לדוגמה, לומדים מחלות, לא בריאות. אנשי עסקים מנתחים כישלונות ולא הצלחה. כלכלנים לומדים עלות, לא ערך. פילוסופים בד"כ מתווכחים על החטא הראשוני, לא הברכה הראשונית. נוצרים מדברים ללא סוף על צליבה, לא על תחיית המתים. וביהדות ניתן לראות בפלגים מסוימים שמדברים יותר על עונש ונקמה במקום על אחדות ואהבה. ארגוני בריאות הנפש מפרסמים ספרים על "הבנת הדפרסיה", "הבנת המתח", "הבנת השכול", אבל לא על "הבנת השמחה", "הבנת האהבה". התקשורת מלאה בעיתונאים הסובלים מהתמכרות, אנטי סוציאלית, לצורך כפייתי לשדר ולהמציא חדשות רעות. הספרות והאמנות מלאים במשוררים וציירים מדוכאים – האם אתה יכול למנות יותר משלושה משוררים מאושרים?
           
   בד"כ הדבר בו אתה מתמקד הופך למוכר, והמוכר מרגיש אמיתי.   בחברה של ימנו ההתמקדות היא על כאב לפני שמחה, בכי לפני צחוק, פחד לפני אהבה, וכך בהדרגתיות אנו מתעוורים לפוטנציאל הפנימי, הנצחי, לאושר. אני זוכר בברור איך המרצים עיקמו את פניהם לגבי אושר. תמצית לימודי מהם הייתה: "אם אתה מוצא את עצמך חווה אושר – אל תדאג, אתה בהכחשה והכאב יחזור בקרוב".
            נראה היה שלאושר לא היה שום ערך מלבד להיות הפוגה קלה בין תקופות של כאב וטראומה. זה הוגדר בפשטות כחוסר סבל. מסרים נוספים שקיבלתי כללו: "אושר הוא שטחי, כאב הוא עמוק", "צחוק הוא סימפטום רגיל למאניה דפרסיה", "אדם המחייך רבות הוא אדם אשר מדכא כאב סמוי", "אופטימיות היא בד"כ לא מציאותית והזייתית" ו"דיבור עם אלוהים הוא סימן ההיכר הראשון להתמוטטות עצבים".
            אחת הדאגות הגדולות שלי היא לגבי הזרם הגדול בתוך תחום הפסיכולוגיה הגורס, כי אושר זו התנהגות חסרת ערך לאור כל הסבל בעולם. והרעיון הוא "אם אתה בעל לחץ דם רגיל החי בעולם מלא הבעיות שלנו, אז אתה לא לוקח אותו מספיק ברצינות". ישנם גם כמה מחקרים לאחרונה המנסים להציע שאושר הוא רק התעלמות מנושאים אמיתיים, אסטרטגית התמודדות אנוכית, או דרך שטחית לבריחה מהמציאות. צורת מחשבה זו אינה מביאה בחשבון את העובדות שאושרך הוא השראה, מתנה לאחרים והדרך החוצה מסבל.4
            כאשר שאלתי את מרצי, מדוע אין אנו לומדים אודות האושר, לעיתים קרובות התשובה הייתה שעלי לבדוק יותר לעומק את התנגדותי להתחבר יותר עם הסבל והכאב שלי! אך התשובה השכיחה לשאלה מדוע אושר, אהבה, שלווה ואלוהים לא נלמדים ע"י פסיכולוגים הייתה שהם אינם יכולים להימדד בקלות כמו פחד וכאב. במילים אחרות אלו פוטנציאלים פנימיים אשר לא מופיעים על מכשירי מעבדה המיועדים למדידת חיצוניות5.
 רק בגלל שהפסיכולוגים מחליטים שלא להתמקד על שמחה זה לא אומר ששמחה לא קיימת. אנו יכולים שלא להסתכל על השמש, אך זה לא אומר שהיא תעלם… הבעיה שנוצרה בגלל שלא מתמקדים ישירות על אושר היא שנוצר מיתוס על האושר במקום האמת, שהאושר הוא פוטנציאל שנשתכח ע"י הזמן, מוחבא מאחורי תפיסות מעוותות, אמונות טפלות, ספקות וציניות."
הובא ותורגם מהספר "HAPPINESS NOW" של רוברט הולדן
באישורו המלא
מיקי.

אנשים שנהנו מהמאמר הזה קראו גם את הפוסטים הבאים:

Comments

comments

תגובה אחת על הצלילה אחר המטמון של הנפש – רוברט הולדן

  1. מאת רחל ורון‏:

    בחיים ה"קטנים" שלנו, ביום יום, מתחיל מהבוקר, לשתות קפה בגינה השלווה, זה אושר, ללכת לעבודה בגן הילדים ולשמוע אותם ולראות אותם זה אושר, לאכול עם צוות גן ארוחת בוקר ולרכל זה אושר ולחזור הבייתה לילד שלי לאכול יחד צהריים ולפטפט זה אושר, לראות את בתי בהריון ואת הנכד שלי מנשק ומחבק אותה זה אושר, להיכנס עייפה למיטה נקייה ולבנה זה אושר להחליט ללכת ולעשות קורס אומנות במזיאון זה אושר לשמוע את לאונרד כהן שר במכונית ולשיר איתו זה אושר,,,מה עוד,,,בין לבין קורים דברים לא נעימים לי אולי נעימים לצד השני והוא חווה אושר ,,,יש פחד ודאגה מהמצב ממלחמה ממחלות מבדיקות מתרופות ..עברתי לא מעט בחיי היה קשה פוגע מפחיד מעליב אבל גם מעניין שונה אחר מאתגר חדש וממשיך לך כך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *