לפני כמה זמן הגיעה אלי מטפלת בנוער ויועצת חינוכית, עם אירוע קשה שעברה, שהייתה מאוד מוצפת ממנו.
היא עבדה בשיטת NLP עם נערה צעירה על חרדת הנטישה שלה, שבאה לידי ביטוי, בין השאר, בחיבוקים ונשיקות מוגזמים בכל פעם שאימא הייתה יוצאת מהבית, גם אם זה היה לחמש דקות. אחרי מספר מועט של מפגשים, חרדת הנטישה של הילדה השתחררה, וכך הילדה הצליחה לשנות הרבה התנהגויות. כולל ההתנהגות של החיבוקים והנשיקות המוגזמים ביציאה של האם.
כעבור יום מהסשן האחרון שהייתה למטפלת עם הילדה. האם נהרגה בתאונת דרכים נוראית. למחרת בהלוויה, הנערה באה למטפלת שלה ואמרה לה: "זה קרה בדיוק ביום שלא חיבקתי ונישקתי את אמא שלי… "
המטפלת הגיעה אלי דיי קרוב לאירוע שקרה לה בהלוויה, כולה טעונה, עם הרגשות קשות מאוד.
בלי להיכנס יותר מדי לעומק הסיפור, הבנו שהמטפלת טעונה ברגשות אשמה קשות. ולמרות שאפשר להבין מאיפה זה מגיע, ברמה הנורמטיבית – אלו הם רגשות אשמה שלא מוקמו נכון.
אשמה שלא במקומה
אשמה – זה בדרך כלל תחושה שנובעת מכך ששברתי כללים של עצמי, שעשיתי משהו שלכאורה לא הייתי צריך לעשות. כאשר מדובר בעולם הטיפולי/הנחייתי, אנו כמטפלים, עושים את המקסימום שלנו לעזור לאנשים לחוות את חייהם בצורה בריאה, בצורה מעצימה, בצורה שמקדמת בריאות ואיכות חיים… וכאשר יש להם הרגשות, מחשבות והתנהגויות שפוגעים להם באיכות חייהם, יש לנו את הכלים והמיומנויות לפעול שם.
חשוב מאוד שנזכור תמיד – אין לנו שליטה על אנשים! על מה שקורה להם, על איך שהם מתנהגים, על האופן שבו הם בוחרים לפעול כשהם לא בקליניקה איתנו. ולמרות שמבחינה אתית מקצועית, עלינו להביא כמה שיותר גורמים אפשריים לשולחן השיח, לבחון את האקולוגיה של תהליכי שינוי והשגת מטרות רגשיות והתנהגותיות – אין לנו את היכולת לראות את הכל ולנבא את העתיד – לכן אנו עושים את הטוב ביותר שאנו יכולים בהתאם לנסיבות ולכלים שיש לנו.
וזה כשמדובר בהתנהגות של אדם שנמצא איתנו בתהליך – אז אדרבא כשמדובר באירועים שמחוץ לשליטתנו לחלוטין!
כמו במקרה דנן, שאף אחד לא יכל לדעת שהאם תיהרג בתאונת דרכים, יום יומיים אחרי שהבת שחררה את חרדת הנטישה שלה.
וכאן יכול לעלות למטפלים מסוימים דיסוננס קוגניטיבי – שהרי המטפל יודע שזה לא תחת אחריותו כל הנושא הזה, אבל! וזה אבל חשוב. זה מרגיש אחרת! זה מרגיש כאילו כן הוא היה יכול לעשות משהו בנדון… כאילו הוא לא פעל על פי החוקים של עצמו, והאשמה עולה ומציפה אותו.
הדיסוננס הזה לבדו יכול לשגע פילים – אני קורא לזה: "מחלת האנשים האינטליגנטים", ככל שהאדם אינטליגנט יותר כך הוא מוצא דרכים מחוכמות יותר "לטחון" את עצמו לדעת כאשר הוא נתקל בדיסוננסים קוגניטיביים שבהם הרגש והשכל נלחמים ביניהם – וזה סיפור למאמר אחר, שבטח אכתוב עליו בהמשך. אך אם תרצו קצת יותר לראות כיצד זה קורה, תוכלו לצפות בסרטון שלי: תסכול רב-שכבתי. (קישור בסוף המאמר)
בחירה בכלי משיטת ה IEMT לטיפול רגשי
בחזרה למטפלת שמוצפת ברגשות שונים, ומחשבות שרצות לכל הכיוון וכל האפשרויות.
מתוך ההבנה והזיהוי שלי שזו אשמה שלא במקומה – בחרתי לקחת אחד הכלים האפקטיביים ביותר בארסנל הכלים שלי – פרוטוקול K , מתוך שיטת ה IEMT.
הפרוטוקול מאפשר לי לתשאל על ההרגשה שיש ללקוחה, שאלות שמאפשרות להגיע לגורם מוקדם יותר. ואז עם תנועות עיניים על צירים ספציפיים לשחרר ללקוחה את המטען הרגשי העצום שמחובר למחשבה או לזיכרון ובכך לאפשר עיבוד רגוע יותר של אותו זיכרון או מחשבה.
וכך גילינו שהאשמה שהיא חווה עכשיו בעוצמה 8, היא בעצם הדהוד של הרגשת אשמה מאירוע הרבה יותר מוקדם, ועלה זיכרון מלפני כ 15 שנים, זיכרון שהיה טעון ברגשות האשמה הללו – עשינו את תהליך תנועות העיניים על הזיכרון הזה, והרגשת האשמה נעלמה, והתחלפה בהרגשת החמצה חזקה.
בתשאול נוסף, זיהינו שהרגשת ההחמצה שעלתה בזיכרון הזה, הייתה גם הדהוד של זיכרון מוקדם יותר, מלפני כ 20 שנה.
עשינו את עבודת העיניים על הזיכרון המוקדם הזה, והרגשת ההחמצה נחלשה, ואיתה עלתה הבנה שהיא עשתה את הטוב ביותר שהיא יכלה באותו הרגע. ההבנה הזו שחררה למטפלת את המטענים הרגשיים שהיא סחבה עימה הרבה שנים ואפשרה לה להסתכל ולעבד את הזיכרון של האירוע עם הנערה בהלוויה ממקום אחר לגמרי.
יתרונות הבחירה בשיטת ה IEMT במקרה הזה:
ולפני שאני ממשיך, חשוב לי לציין כאן מספר נקודות חשובות, על היתרונות של התהליך הזה.
תהליך התשאול מאפשר למטפל ולמטופל להגיע לזיכרונות שורש טעונים, מבלי שמטופל יצטרך לדבר על הזיכרונות הללו (את המידע על הזיכרונות קיבלתי כעבור מספר ימים כאשר עשיתי שיחת פולואפ וביקשתי אישור לכתוב את המאמר הזה ושאלתי גם על הזיכרונות עצמם, עבור המאמר)
אחד היתרונות הגדולים של זה, הוא שתהליך ללא תוכן, מאפשר ללקוח לעשות עבודה על זיכרונות טעונים מבלי להצטרך לספר או לשתף אותם – משהו, שאם הלקוח גם סובל מרגשות בושה גדולים, מאפשר לו לעשות עבודה ולא להימנע.
דבר נוסף שאני מאוד אוהב בפרוטוקול הזה, הוא שאני גם לא צריך לנקוב בשם של ההרגשה. במקרה דנן, כן עלה השם של ההרגשה: "אשמה", אבל בהרבה מקרים אחרים, זה לא מחייב בכלל. וזה יתרון גדול – כי לפעמים הצורך של המטפל שהמטופל יתן שם להרגשה שהוא חווה – יוצר אצל המטופל יציאה לעמדה שלישית (צופה) ואז המטופל לא באמת נמצא בחווית ההרגשה עצמה – והלא-מודע שלו לא יביא את האירוע הראשוני הקדום ביותר שבה נוצרה ההטבעה הרגשית, אלא יביא זכרון של אירוע קדום ביותר של צפיה על האירוע מעמדת הצופה. ואז אנו עלולים לפספס את העבודה המדויקת ולמצוא את עצמנו עובדים "ליד" .. ולא משחררים את ההטבעה הרגשית "הנכונה".
בחזרה להלוויה
עכשיו, כבדיקה לתהליך שעשינו, שאלתי את המטפלת, כשאת חושבת עכשיו על האירוע בהלוויה מה קורה?
המטפלת, שנראה שנמצאת בהלך רוח הרבה יותר רגוע, שקול ובוטח, אמרה שהיא יכולה להשתמש בחיסון ויצירה של רמיסגור לחוויה של הנערה. ולשאלתי ענתה:
"אני יכולה לומר לנערה, שמזל שעשינו את שחרור הפחד מנטישה, כי עכשיו היא תהיה חזקה יותר להתמודד עם האירוע הקשה מאוד הזה. עכשיו יהיו לה הרבה יותר כוחות, כי אין לה את הפחד מנטישה, זו חזית אחת שכבר לא צריך להתאמץ בה יותר – מה שאומר שהימים שיבואו, קשים ככל שיהיו, והם יהיו, כי זה אירוע מאוד לא פשוט, היא תוכל לגלות בתוך עצמה את הכוחות להתמודד ולהחזיק את אימה בלב, כך שהיא תמיד תדע בפנים, שאמא שלה תמיד איתה. בלב, במחשבות, בהרגשה… וזה יכול להיות עבורה משאב גדול לחיים, ואולי גם יום אחד מתנה לעולם… "
(אני מאוד אוהב את הרמיסגור הזה, כי הוא גם משלב בתוכו תובנות מתהליך האבל של ה NLP. )
בשיחת פולואפ עם המטפלת כעבור מספר ימים, בדקתי איך היא מרגישה עם כל האירוע, ומה המחשבות שלנו בנושא. ושמחתי מאוד לדעת שלא רק שהיא נמצאת במקום מאוד מחוזק ובוטח, היא גם נמצאת שם עבור אותה נערה שהמשיכה לבוא אליה להמשך עבודה והתמודדות עם האירוע המצער שקרה לה.
סיכום, תובנות ושאלות נוספות
מהניסיון שלי בקליניקה וההבנה שלי את הגישה של ה IEMT, אני רואה שוב את האופן שבו לא פעם אדם חווה הרגשה שלא במקומה… הרגשה שהיא הדהוד של הטבעה רגשית מוקדמת.
והניסיון (הלפעמים עקר ולפעמים הרסני) למצוא הגיון בדיסוננס או בחוויית חוסר הוודאות שעולים כשההרגשה שלא במקומה עולה. כדי להסביר לעצמם – למה אני מרגיש כך, באירוע הזה – למרות שרציונלית אני לא אמור להרגיש כך.
ההבנה והשאלות שעולות לי כמטפל ובכלל כאדם, שכאשר עולה לי הרגשה כזו או אחרת באירוע – כדאי לי להיות מסוגל לזהות מתי זו הרגשה (שאין לי שם בשבילה עדיין) ומתי זו הרגשה שלא במקומה. כי שתיהן אותנטיות, שתיהן לגיטימיות, ושתיהן מרגישות אמיתיות ורלוונטיות. יחד עם זאת, אם וכאשר נמצא את ההבדלים ביניהן נוכל אולי גם להימנע מדיסוננסים מיותרים ו"מקללת האנשים האינטליגנטיים" .
קדימה הצלוח'ס
מיקי ברקל
* לחצו כאן לראות את הסרטון בנושא: תסכול רב-שכבתי
נ.ב
אם אהבתם את המאמר, אשמח לקרוא את מה לקחתם ממנו, מה אהבתם, על מה זה גרם לכם לחשוב ו/או כל דבר נוסף שזה העלה בכם.
