כמו בתהליך אימון או NLP, לכל יצירה מוסיקלית יש התחלה וסיום. אפשר לדמות את היצירה לתהליך בו הלך הרוח של המלחין עובר שינוי. במאמר הבא נבחן איך התייחס בטהובן לסיומות, במיוחד בסימפוניה החמישית שלו, נעקוב אחרי שינויים בהלך רוחו דרך עיבוד של מוטיב מוסיקלי ונמצא דמיון לתהליכי השינוי שה- NLP מנחה.
למילה "סיום" בעברית יש משמעויות חיוביות המעוררות תחושת סיפוק של השלמת משימה. ויש גם משמעויות המעוררות הרהורים פילוסופים נוגים, כגון- אחרית דבר, תום, סוף, קץ… ומה עכשיו? מה הלאה? האם אחרי הסיום תהיה התחלה חדשה?…
ב"מוסיקלית", קוראים לסיום "קדנצה". באיטלקית, קדנצה = נפילה.
נפילה? לא נשמע טוב. נפילה היא איבוד שליטה. הנפילה כואבת. עלולה להיות פוצעת. אבל במוסיקלית המשמעות היא דווקא של מנוחה. אין צורך "להחזיק" יותר. סיימנו ואפשר לנוח. מצד שני, אמרנו כבר, זוהי נפילה. אולי זו הטרגדיה של המוסיקה, שברגע שהסתימה הנגינה, היא איננה? זוהי אכן נפילה.
קשה לסיים. קשה לבחור ברגע שאחריו תבוא שתיקה. מהו הרגע שאפשר לומר עליו שהנה, הגענו לתכלית, היעד הושג, "סוף דבר הכל נשמע"? מתי נרשה לעצמנו "ליפול"? זה חייב להיות רגע מדויק, רגע לפני שיעצרו אותנו ויגידו ש"די, מיצינו, ארוך מידי, שמענו כבר"… זוכרים את הקטע בסרט אמדיאוס בו הביקורת של הקיסר על האופרה של מוצארט הייתה: "יותר מידי צלילים"?…
מוסיקאי חייב למצוא את הרגע המדויק הזה בו הוא נותן סיכום שיישאר בתודעת המאזינים גם אחרי שהמוסיקה תסתיים, וזה אמור לקרות רגע לפני שהוא מאבד אותם.
המושג קדנצה מתייחס לאקורדים האחרונים של היצירה או לסיום המשפט המוסיקלי.
יש "קדנצה אוטנטית מושלמת". זוהי נוסחת סיום ברורה ומדויקת בה ברור שהסוף הגיע ושנחתנו בשלום ב"נמל הבית"- מבחינה הרמונית. רוב הקדנצות הן לא כאלה. רוב תהליכי האימון, גם אם מסתיימים בתחושה טובה של הישג, יש בהם הזמנה להמשך, בדומה לקדנצות המוסיקליות הבאות.
"חצי קדנצה" שמסימת משפט מוסיקלי בנימת שאלה, ומשאירה אותנו "באוויר".
או קדנצה מדומה המפתיעה אותנו בנחיתה "אצל השכנים" (סולם אחר) ודורשת המראה נוספת ונחיתה אותנטית מושלמת אחריה.
ויש קדנצה פלגלית שמזכירה מתאמנים שבסיום שיחת אימון, ליד הדלת, מתעכבים, מעלים דילמה חדשה, כאומרים: "אולי עוד קצת?" , ואז, יוצאים וסוגרים את הדלת.
https://youtu.be/7jh-E5m01wY
סימפוניה היא יחידה בת ארבעה פרקים. בטהובן לדוגמה, בחר לבסס את הסימפוניה החמישית כולה על מוטיב ריתמי קצר בן ארבעה צלילים. נשמע כמו נקישה על הדלת. הסימפוניה נכתבה בתקופה בה התחיל לאבד את שמיעתו- טרגדיה עבור מלחין. המוטיב מביע את רגשותיו ביחס לטרגדיה זו. יש אומרים שמדובר בגורל האכזר שהקיש על דלתו.
שימו לב לתחילת הפרק הראשון. קצת צולע. המנצח מניף את ידיו והתזמורת- שניה אחריו. היצירה מתחילה ברגע של היסוס. בהפסקה קצרה. התחלה לא בטוחה. המוטיב בכיוון של ירידה, הסולם- דו מינור. האווירה היא של חוסר ודאות. כך בטהובן תופס ומאפיין את גורלו.
בטהובן חוזר על המוטיב הריתמי הזה לאורך ארבעת פרקי הסימפוניה. בהם המוטיב עובר תהליך המבטא שינוי בתפיסה של בטהובן. מעין שינוי של תת אופנויות.
בסוף הפרק, החל ב-4:50 דקות בקישור המצורף, כבר אין היסוס. אין נשימה חטופה לפני המוטיב. ב-6:19 נדמה שהפרק מסתיים, אך לא. בטהובן משחק בציפיות שלנו עד להופעת המוטיב בעוצמה רבה ממש לפני סיום הפרק ב-7:45, כאומר: "אני לא מוותר".
זו אמירת הסיום של הפרק הראשון. קצרה יחסית לסיומים של בטהובן. זהו בטהובן. תמיד יש לו עוד משהו לומר, ועוד רגע של עיבוד. ממש בסוף הקודה (זנב באיטלקית. תוספת לסיום) בטהובן עוצר לרגע ומחזיר אותנו להיסוס של ההתחלה. כדי שנשים לב לתהליך שעברנו. זה קורה שוב בסוף הפרק השלישי.בדקה 22:30. המוטיב קטן ומוחלש בפינת המסך, לפני ה"סוויש" שבפרק הרביעי.
פרק הסיום, הרביעי, (כ-24 דקות מתחילת הקישור), כמו הפרק הראשון, בדו, אבל בדו מז'ור. הגורל מקבל מסגור מחדש. מהחששות ומסף היאוש של הפרק הראשון, הוא מגיע דרך טרנספורמציות של המוטיב לאופטימיות מלאת עצמה. אין הפסקה בין הפרק השלישי לרביעי. בטהובן מוביל אותנו לפרק הסיום דרך "מנהרה" של מוסיקה מסתורית. לפעמים הרגע שלפני ההארה והתובנות הוא רגע של כאוס, רגע של חששות ותהיה, לשם מה בכלל יצאנו לדרך?… ואז מגיע הרגע בו הכל מסתדר ומקבל משמעות חדשה. ואולי מדובר בשבירת הלך רוח?
המוטיב שלנו מופיע שוב בדקה ה- 25, אבל הכיוון שלו שונה. עליה, מקצב נחוש, אוירה אחרת לגמרי.
לסיום הסימפוניה, קודה הנמשכת כחמש דקות. מתחילה שקטה ומסתורית,עם המוטיב הריתמי שלנו. תזכורת לנקודה בה התחלנו. ומיד אח"כ, שוב, בחגיגיות, תזכורת למוטיב שלנו בצורתו האופטימית. לכאורה חווינו נסיגה, אבל תהליך של שינוי תת אופנויות הוא תהליך של "הלוך וחזור".
בטהובן ממש לא רוצה לסיים… ובכל פעם שנדמה לנו שזהו, הוא מתחיל "סיפור" חדש, משחק שוב עם המוטיב, ואז, אקורד סיום, ועוד אחד, וכבר עברו יותר משלוש דקות של "סיום" והתחלנו מחדש, ועוד פיתוח קטן של המוטיב, ואת הפיקולו עוד לא שמענו… ושוב, אנחנו כמעט מסיימים, ועוד קצת ועוד קצת…ועוד כמה אקורדים… ועוד .. ועוד אחד…ועוד אחד!!
מאבק ארוך וקשה בסיום…
כולנו מכירים את ההתרגשות המהולה בעצב ובחשש לקראת סיום תהליך אימוני. אולי, מנקודת מבטו של בטהובן, סיום של יצירה הוא כניעה למוות. במכתב שכתב לאחיו באותה תקופה, מכתב המכונה "צוואת הייליגינשטט", הוא מתאר את התסכול שלו מאבדן החוש החשוב ביותר למוסיקאי. הוא מואס בחייו, שוקל התאבדות, אך מוצא טעם להמשיך לחיות בעבור היצירות שעדין לא כתב. כמו בסימפוניה, במסמך מרגש זה הוא עושה מסגור מחדש לגורלו. הוא עובר מהלך רוח של חולשה לגבורה. אותו מוטיב מוסיקלי בצורתו החדשה ישמש אותו לתיאור דמותו של גיבור ביצירה אחרת, הפתיחה אגמונט. (בדקה 2:40 מתחילת הקישור המצורף).
בטהובן לא רוצה לסיים, כי איך אפשר? איך אפשר להשלים עם העובדה שנגמר, כשיש עוד הרבה לומר? ובטהובן ימשיך ויאמר. את שירת הברבור שלו, הסימפוניה התשיעית, כתב כשהיה חרש לחלוטין. ובכל זאת, המוטיב המוכר ביותר בה, השיא של הסימפוניה ושל שירת חייו, הוא השיר לשמחה.
גם מאמר זה דורש סיום. אז לסיום:
הבכורה של "החמישית" הפופולרית כל כך, בדצמבר 1808 , הייתה קטסטרופה. קדמה לה רק חזרה אחת, הנגנים טעו, הפסיקו לנגן, התחילו מחדש, האולם לא היה מחומם ולקהל היה קר מידי וארוך מידי… אבל, אחרי שנה וחצי , ביולי 1810, כתב הופמן את הביקורת הבאה במגזין Allgemeine Musikalische Zeitung:
קרני אור זוהרות בוקעות מבעד לעלטת הליל האופפת מקום זה ואנו מרגישים בצללים כבדים הנעים סביבנו, סוגרים עלינו ועושים שמות בקרבנו עד שלא נותר בנו אלא כאב של כיסופי אין קץ… ….רק באמצעות הכאב הזה… המאכל אך איננו מכלה אהבה, תקווה וחדווה, המנסה לפקוע את סגור לבנו בשוועה רמה, הבוקעת ממעמקי הרגש והיצר, ממשיכים אנו לחיות, שבויים ביד רוחנו ושולטים בה גם יחד.
אולי זהו סוד קסמה של הסימפוניה החמישית, המעבירה באותנטיות את החוויה של בטהובן, החש שבוי ביד רוחו ונסיבות חייו אך מצליח לבחור בהלכי רוח של אופטימיות, גבורה ונצחון, ובוחר בחיים וביצירה. זהו תהליך כואב ומלא השראה. הסימפוניה היא, בעיני, מודל מופשט של תהליכי NLP . זהו סודה של המוסיקה, המחוללת את הקסם הזה בשפה אוניברסלית, מופשטת ביותר (מילטון מודל) ובזכות זה נוגעת ישירות בכולם.
מיכל מינצר, מאמנת ומוסיקאית.
m_mintzer [at] walla.co.il
