דימוי העצב – דימוי השמחה
יש אנשים הסוברים כי העצב הוא רגש עמוק, בעוד האושר הוא רגש שטחי. שמי שמאושר הוא רק דוחק ומזייף.
ופה אנחנו בדעות חלוקות.. (זה מה שעושה את העולם מעניין…)
הקביעה שאושר הוא זיוף והדחקה באה מעולם הפסיכולוגיה העתיקה מימיו של זיגמונד פרויד וממשיכי דרכו…
אמנם האושר הוא לא עמוק, אבל הוא גבוה במידה שעצב הוא עמוק ושניהם באותה דרגה. רק שאחד דומה לבור שנופלים אליו ואם לא יוצאים ממנו בזמן
ניתן להמשיך וליפול עמוק יותר ויותר, והשני דומה למגדל שצריך לטפס עליו
ואפשר ליפול ממנו.
שני דימויים אלו לקוחים בעצם מהמציאות הסובייקטיבית של רוב בני האדם במערב… אך שני דימויים אלו בעצם לא עושים חסד עם שני רגשות אלו. וגם לא עם האנשים אשר תופסים כך את הרגשות הללו.
לכן האמונה שאושר הוא זיוף והדחקה בעצם מונעת מהאדם לחוות אושר ועד כמה הרגשה זו משחררת ונותנת הארות בדיוק באותה המידה כמו עצב.
אז למה כולם מסכימים כל כך עם הרעיון שעצב הוא יותר עמוק ומי שמאושר
הוא לא רציני, או קל דעת? (דרך אגב, זה בעיקר בעולם המערבי) בגלל הדוגמות של הדתות השונות אשר מלמדות שבכדי להצליח בחיים צריך לעבוד קשה, צריך לסבול עכשיו בשביל להיות מאושרים אח"כ ועוד כהנה וכהנה אמונות למיניהן… וזה בעצם מה שהן… אמונות (מגבילות!).
אם אדם נהנה מהסבל שבעצב אז סבבה, אשרו וטוב לו, לא כך? רגע, אבל אז הוא מאושר מזה שהוא סובל, לא? הממ… פרדוקס מעניין…
לעומת זאת, אם אדם סובל מאושרו, זהו סימן שהוא לא באמת מאושר… לא
כך??
אני יודע שלפעמים הפילסוף יכול להביא לכאב ראש, אבל הירידה לפרטים
ולתהליכים הקורים אצלנו היא אחת הדרכים שבה אנו יכולים באמת להשפיע
על מהלך חיינו ולשנות…
ואני מסכים, לא כולם אוהבים את זה… זה לא תמיד בשביל כולם, כל אחד נמצא במדרגת זיכרון / התפתחות שונה… וזה בסדר גמור ואפילו נהדר…
כי אם לא, העולם הזה היה ממש ממש משעמם…
דרך האושר משילים את כל המסכות שהחברה שמה (או ליתר דיוק לימדה
אותנו לשים!) – את המסכות אנחנו שמנו!!
האחריות על עצמנו היא שלנו, גם אם הותננו ולומדנו ע"י החברה כאשר היינו
ילדים להתנהגויות מסוימות. מהרגע שפיתחנו מוח אנליטי ולמדנו לזהות מי ומה (ולפי רב דתות העולם זה בסביבות גיל 13 וגם לפי שיטות פסיכולוגיות, כמו אנטרופוסופיה, אם אני לא טועה) אנחנו יכולים לשנות ולעצב את דמותנו, מסכותינו, משחקי התפקידים שלנו וכו…
אז מה הקטע? למה כולם חווים כאלה דברים קיצוניים כאשר הם בטראומה קיצונית? כי טראומה קיצונית היא כמו סטירה מצלצלת שבאה להאיר את עינינו למשהו שהיה שם כל הזמן. משהו שהיינו שמים לב אליו אילו היינו עסוקים קצת פחות בחיפוש אחריו…
טראומות הן המצבים הקיצוניים שאם הגענו אליהם, סימן שעברנו שוב ושוב
ליד אותו הלימוד ולא למדנו כלום. ולפעמים גם אחרי שעברנו את הטראומה, אנחנו לא לומדים וחוזרים על אותן טעויות, ואח"כ נחשו מה… הטראומה גדלה פי כמה וכמה…
התהליך הזה דומה באופן ישיר לאיך שהורה מנסה ללמד את ילדיו לא לעשות משהו…
לדוגמה: האב אומר לבנו "לא לרדת לכביש". הבן לא הכי מבין (לא נכנס לתהליכים למה זה קורה אבל זה די פשוט למה זה קורה) ויורד לכביש.
האב מרים את קולו על הילד ואומר שוב "לא לרדת לכביש".
הבן שוב לא מבין… ושוב יורד לכביש.
האב עכשיו מעוצבן וצועק על הבן "לא לרדת לכביש!!!!" (כאילו שאם
הוא ירים את קולו אז הילד יבין אותו (DOOOOOH אבל זה בעצם תהליך
מוכר וידוע).
בחזרה לעניין הרגשות… ניתן ללמוד את השיעורים ולעשות את התיקונים כאשר אנו מאושרים ושלווים וסבבי-בבים… אם נהיה קשובים…
עכשיו, אם אנו מאושרים ושלווים, אז הרבה יותר קל להיות קשובים.
העצב הקיצוני, כמו גם האושר העילאי שניהם יוצרים קתרזיס.
– ק?ת?ר?ז?יס – ש?ם ז´ (כתיב נפוץ פחות: קתרסיס) [יוונית]
1. <בפילוסופיה של אריסטו> טיהורה של הנפש וזיכוך הרגשות, בייחוד
רגשות של חמלה ופחד, בעקבות צפייה בהצגה דרמתית המעוררת רגשות כאלה.
2. <פסיכואנליזה> שחרור ממתחים פנימיים ופורקן מבעיות נפשיות שהיו
מודחקות בתת-מודע, עקב תהליך הבאתם אל התודעה ומתן ביטוי להם. החלופה
העברית שנקבעה על-ידי האקדמיה: הזדככות.
3. התפרקות ממתח רגשי, כגון לאחר חוויה רבת עוצמה; כל חוויה רגשית
עזה ומספקת, בייחוד כזו המלווה בהרגשת השתחררות או התרוקנות מכל אנרגיה.
זה כמו השקט, החלל הריק, וכשיש חלל ריק, ושקט בראש, או אז יש מקום
לכניסה של הארות ותובנות שונות.
רק שבאחד סובלים וזה לא הכי כיף שבעולם (שכן אם זה היה כיף היינו
מאושרים מזה ואז זה לא היה עצב) ובשני נהנים מכל דקה…
אז שתיהנו מכל דרך שתבחרו!
