הסמפוניה הבלתי גמורה – הגראנד פינאלה
דצמבר 2003
"בוקר טוב, כבוד הרב", ליגלג עלי הבוקר המורה שלי, בנימה מחוייכת כמעה, "נו? איך הולך? מה עושה? מה מתכוון לעשות? עד מתי תשב בחיבוק ידיים בשדה אי ההחלטה שלך?"
– "שדה אי-החלטה?" שאלתי, לא מבין כ"כ למה הוא מתכוון.
– "כן, שדה אי-החלטה, אתה זוכר כשנסעת לסיני, שם על החוף הזהוב, ימים שלמים של לא לעשות כלום, לשכב בחושה, לשחק שש-בש עם הבדואים, לאכול את מה שמגישים, לשחות קצת, אבל בעיקר לא לחשוב, לא להחליט, לא לעשות כלום", המורה השתתק לרגע בעוד הזכרונות הנפלאים מציפים אותי ואני נזכר בשקט המוזר של סיני, שלמרות שאין שם מה לעשות, לא משעמם בכלל.
פשוט נמצאים במעין בועה שהזמן עצר בה מלכת. במעיין תחנת אוטובוס, לאוטובוס שיודעים שהוא יגיע רק בעוד יומיים שלושה (כשנצטרך לחזור בחזרה לחיים המהירים, לעבודה, לבית, לחובות, לחברים, לסקס, לבילויים, לצרות, למחשבות הטורדניות הרגילות) אבל בינתיים בסיני, הכל עומד מלכת, אין שום תנועה סואנת ורעש רקע בתוך הראש ובגלל זה המקום הזה כה קסום וכה דומה לבועה שהזמן עמד בה מלכת.
– "תחזור, תחזור לכאן", קטע המורה שלי את המסע הזכרוני שנכנסתי אליו והחזיר אותי למציאות.
"זהו בדיוק שדה האי-החלטה, המקום שבו אתה מחליט שלא להחליט". המורה שתק לרגע קצר ומיד שאל אותי בסבר פנים קצת יותר רציני, כאילו נזכר במשהו שהוא עוד לא סגר: "האם אתה מודע לזה שהחלטה זה דבר דינמי?"
– "מה זאת אומרת, דינמי? אני מחליט וזהו, מה שהחלטתי זה מה שאני פועל על פיו, לא נראה לי שהחלטה זה דבר דינמי, אלא אם אני לא מבין למה אתה מתכוון. למה אתה מתכוון?"
מורי צהל בהתלהבות: "אני שמח ששאלת ושלא נקטת בעמדת ידיעה, זה אומר שאתה מוכן ללמוד משהו חדש ואתה תופס הזדמנות, נהדר", ובעודו מתמוגג מעצם שאילתי את השאלה המשיך, "כשאתה עושה החלטה, האם שם זה נגמר? או שאתה יכול לשנות את ההחלטה שלך בכל רגע ורגע בזמן?"
– "מה זאת אומרת כשאני מחליט משהו אני מחליט וזהו, אם אני ישנה בכל רגע את דעתי ואחליט משהו אחר, אז מה הטעם להחליט מלכתחילה?"
– "נהדר, אתה ממשיך לשאול", צהל מורי שוב. "מה באמת הטעם להחליט מלכתחילה?" החזיר לי את השאלה, והסתכל עלי במבט שאומר: אתה יודע את התשובה, אז אל תזיין לי בשכל.
– "טוב, אוקי, הבנתי. אם אני לא אחליט אני לא אגיע לשום מקום, רוב הסיכויים שאני אסתובב במעגלים, או אשב במקום."
– "נכון מאוד, אבל אז אתה גם מחליט." ולנוכך מבטי המשתומם הוסיף "אתה מחליט שלא להחליט, ואתה יושב בשדה האי-החלטה, בסיני."
אחרי שתיקה קצרה, שלי לא היה מה להוסיף המשיך מורי: "תאר לך שאתה רוצה לצאת מתוך יער סבוך שאתה נמצא בו, אם לא תבחר כיוון מסויים, אתה או שתשאר במקום, ואז אתה לא משיג את המטרה הראשונית שלך, שזה לצאת מהיער, או שאתה הולך במעגלים, בלי נקודת התקדמות ברורה, ואז יש סיכוי כלשהו שתצא וגם יש סיכוי סביר שתסתובב הרבה יותר זמן במעגלים ואולי גם לא תצא אף פעם.
לעומת זאת אם תחליט שאתה מתקדם בכיוון שבחרת ויהי מה, מתוך מודעות שיכול מאוד להיות שאולי אתה טועה ואולי לא, אבל עד שלא תתחיל ותתקדם באותו הכיוון, לא תדע. להזכירך בשיחה הקודמת מה שדיברנו על מימד הזמן שבו תדע אם החלטה שקיבלת נכונה או שגויה. ואז כשאתה מחליט ומתקדם, בכל שעל וצעד אתה בודק את ההחלטה שלך, באופן מודע או לא, ומחליט מחדש. האם להשאר במקום, האם להמשיך ולהתקדם באותו הכיוון או האם לשנות כיוון ולהתקדם בכיוון אחר. ומשום זה החלטה זה דבר דינמי, שיכול להשתנות בכל רגע ורגע, ולא דבר סטטי שהוא כך וגמרנו".
הנהנתי, הייתי עימו ועם זאת נזכרתי בשיחה הקודמת, איך שלא יכולתי שם לראות מעבר לפחד שלי, מעבר למה שיקרה.
– "עדיין, הפחד הזה שתוקע אותי כל כך, שמונע ממני להתקדם בכיוון שאני כל כך רוצה, כל כך מעוניין בו, עדיין קיים, עדיין תוקע".
– "תאמר לי" אמר המורה, "מה יקרה אם נניח תבחר, תחליט וזאת תהיה החלטה שגויה? מה אז?"
– "אז אני עלול להשאר בלי כסף לשלם את כל החובות, בלי אוכל, בלי כלום"
– "ואיזה מין אדם תהיה אם תעשה טעות ותישאר בלי כלום? לפי דעתך"
– "מה זאת אומרת איזה מין אדם?"
-"כן, מה תאמר עליך? אם תעשה טעות כזאת ותגיע למצב הזה שבלי כסף, בלי אוכל, בלי כלום"
הדמעות נתקעו לי בגרון, התחלתי לנשום יותר בכבדות בעודי מרגיש את הפחד מציף אותי מכל עבר "לא יודע", עניתי בלחש, מפחד לגעת, מפחד לנחש, מפחד ממה שיש שם…
מורי לא הרפה, בעודו רואה את הפחד גואה בי, "אם אתה לא יודע, את מי אני אשאל?" חייך אל מול פני ההולכים ומחווירים. "איזה מין אדם הוא זה שעשה טעות והגיע למצב שאין לו אוכל, אין לו כסף אין לו כלום?"
– "אני לא יודע" לחשתי ודמעות מילו את עיני, ידעתי טוב מאוד פתאום איזה מין אדם הוא זה, מה שניסיתי להסתיר במשך כל החיים, שלא יגלו, שלא ידעו, הנה פתאום מופיע ברוב הדרו הפחד הזה, הדרקון שהסתתר מתחת לכל ההתנהגויות שלי, מתחת לכל התפיסות שלי בחיים, מתחת לכל הדפוסים והאוטומטים שלי. הוא מוציא את ראשו הגדול והמפחיד. ובעוד המורה שלי מסתכל עלי במבט מבין, מנחם, הדמעות לא יכלו שלא לצאת, וזלגו כמו מים.
– "איזה מין אדם הוא זה שעשה טעות והגיע למצב שאין לו אוכל, אין לו כסף, אין לו כלום?" חזר מורי על השאלה ביתר רכות.
– "הוא כלום, הוא אפס" הדמעות חנקו את גרוני, הנה אמרתי מה אני, נגעתי במפלצת המפחידה הזו.
– "האם אתה באמת יכול להיות כלום, אתה, מיקי, עם כל מה שעשית עד היום, כל מה שהשגת, כל מה שבנית, כל מה שלמדת? האם באמת אתה יכול לומר שאתה אפס, שאתה כלום?" שאל אותי מורי פתאום, בחדות, כאילו הכניס סכין לתוך אבטיח.
החדות הזאת החזירה אותי מיד החוצה מתוך סבך המחשבות, ההתלבטויות, הפחדים והרעש הנוראי שהייתי שרוע בתוכו, בתוך הראש שלי. מיד החשיבה האנליטית שלי התלבשה על העבודה והתחילה לערוך ספירת מלאי על כל מה שעשיתי עד היום, כל מה שלמדתי, כל מה שהשגתי, כל החברים שיש לי, כל המקומות שבהם עבדתי, כל המאמרים שכתבתי, כל ההבדלים שעשיתי בשיחות עם חברים, בשיחות בפורומים ברשת, בשיחות עם הורי. הכל מיד עלה, והציף אותי. השאלה שהסתובבה לי בראש הייתה "האם באמת אני יכול לומר שאני אפס, שאני כלום עם כל מה שעשיתי עד היום?", מעיין חיוך של שחרור התחיל להתפתח בעוד תחושת אהבה עצומה התחילה למלא חלל כלשהו בתוכי שעד היום פחדתי להסתכל עליו, פחדתי לגעת בו, פחדתי ממנו פחד תהומי, ולו רק בגלל שלא ממש ידעתי מה יש שם, איזה דרקון נוראי מסתתר שם בפנים.
מורי חייך בעודו מסתכל על השינויים שעוברים עלי, חיכה כמה דקות ושאל אותי שוב: "האם אתה באמת יכול לומר שאתה אפס? שאתה כלום?"
חייכתי ברכות, "לא, ממש ממש לא. אני לא אפס ובטח לא כלום" תחושת שחרור עצומה שהתחילה להתפתח בי קודם עלתה והתפוצצה לכל הכיוונים בתוך החזה שלי, תוך שהיא שולחת ניצוצות של אור לכל גופי, היה נדמה לי שאני קורן כמו גלגל ענק בלונה פארק, המלא באורות נוצצים שנדלקים ונכבים לסירוגין.
יומיים אח"כ החלטתי, אני הולך עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות בחיים ויהי מה! מתוך הידיעה הברורה שזה היעוד שלי! אף על פי שידעתי את זה בעבר, הפעם הידיעה הייתה מושלמת, ההבנה, התובנה, החשיבה היו צלולים כמו קריסטל.
אני הולך לעבוד בהנחיית ואימון קבוצות ובטיפולים אישיים. זה מה שאני הולך לעשות, גם אם אאלץ לרעוב תקופה. כי זה מה שאני אמור לעשות. נכון לעכשיו.
ומה אתם הולכים לעשות?
מיק.
אפילוג.
עברה חצי שנה מאז שכתבתי את המאמר הראשון, אחרי שכתבתי אותו, מתוך מקום של תקיעות, עם ידע על מה עלי לעשות אך יחד עם זאת פחד תהומי, החלטתי לצוף, פשוט לצוף, מה שיהיה יהיה, כי במילא אני לא יכול לשנות כלום…
צפתי כך במשך חמישה חודשים, בשדה אי ההחלטה הזה, עד שצצה הזדמנות לעבור סדנה שמתעסקת בנושא הזה בדיוק, התמודדות עם הפחד הפנימי – "מעבר לחשש". סדנה אחרונה במסלול התפתחות מדהים שתחילתו הייתה בסדנה שנקראתה מהות, בפברואר 2002.
החלטתי לתפוס את ההזדמנות הזו בשתי ידיים וללכת על זה.
הסדנה הייתה בשישי שבת, ביום ראשון הודיעו לי בעבודה שמפטרים אותי. את ההודעה הזו קיבלתי דווקה בחיוך, עד כמה מפתיעה שהיא הייתה, שכן לא היו סממנים ראשוניים לזה. עדיין הייתי שקט מאוד עם זה, לא פחדתי, לא נבהלתי. אבל דבר אחד כן.
אמרתי גומר ללכת עד הסוף עם מה שאני רוצה לעשות בחיים. ויהי מה.
אין צורך לחכות לסדנה זו או אחרת.
כל מה שיש לעשות זה לקחת פנס. ולהאיר על הדרקון המפחיד הזה שנמצא שם עמוק עמוק בתוך החלל שבתוכנו.
החלל שמניע אותנו לא פעם ולא פעמיים דרך הפחד. כי ברגע שמאירים עליו ולו פעם אחת. על הדרקון האמיתי, העמוק ביותר. אז או אז רואים שהוא בעצם לא כזה מפחיד, ואם אנו מאפשרים לעצמנו להתקרב אליו, אנו יכולים לגלות שהוא גם יכול להיות ידידותי, ואז לתת לנו את האוצר שהוא שומר עליו. כי לכל דרקון יש אוצר.
בנושא הזה אני ממליץ לקרוא את המאמר "להתמודד עם הדרקונים בחיינו".
מיקי
——————————————————————————–
מיקי ברקל,
"לשם שינוי – הצלחה במחשבה תחילה"
תהליכי אימון והנחיה להשגיות ומצוינות בעסקים ובחייםבשיטת ה NLP.
www.forachange.co.il נייד: 052-4442133 מייל:mickey@forachange.co.il
© ניתן לפרסם, לשכפל, להעתיק, לצלם, להקריא, להקליט ולהעביר לכל אחד, בכל צורה שהיא ובלבד שהמאמר ישאר שלם כולל הקרדיט לכותב המקורי בסוף המאמר – ושיהיה בהצלחה.
yasmin
13 יונ 2013Excellent and touching article
like !!!!!!!!!!!!
לימור
16 יונ 2014התרגשתי !! תודה על השיתוף האישי, הפחדים והחששות. אתה דוגמה הן כמורה והן כאדם. מאמר מצויין אהבתי מאוד
שי
14 אוק 2014המאמר ללא ספק נותן השראה…
סיימון לב
10 נוב 2019מרתק מאוד!
תודה על השיתוף!
אסתי סבהט
23 מאי 2022מאמר שגורם לך להבין שאין דבר כזה מאוחר.אלה לרצות להחליט ולצעוד עם ההחלטה שבחרתה
חדר יעקב
9 נוב 2022המאמר לימד אותי שאין דבר כזה אי אפשר , יש להציב עמדות וללכת עד
הסוף ,גם אם יש כשלונות בדרך ,
עד סוף הדרך למטרה בול ,
בלי פחד או חששות מיותרות ,
תודה , חדר יעקב
מיקי ברקל
21 נוב 2022תובנות נפלאות, איזה כיף לקרוא.
קדימה הצלוח'ס
מיקי