"אני מרגישה כמו אדם הכלוא בתוך עצמו" אמרה לי סימונה כשנפגשנו, "אני לא מעזה לצאת מאילת, או אפילו להתרחק מהבית. החרדות תופסות ומשתקות אותי וזה קורה לי בכל פעם שאני מנסה. זה התחיל לפני חמש שנים בעת נסיעה לצפון. היינו בפקק באיילון ופתאום זה בא, אני לא יודעת מאיפה ולמה. הרגשתי מחנק והתקשיתי לנשום. דפיקות הלב שלי נשמעו לי כמו תופים וכל הגוף שלי הזיע. הייתי תקועה בפקק בלי יכולת לזוז או לחנות בצד. לולא הבת שלי ברכב, הייתי נוטשת ובורחת. הרגשתי חסרת אונים וחסרת שליטה. זה קרה לי שוב, בנסיעה אחרת, בלילה, ומאז אני לא מעזה לצאת מהעיר. הנקודה הכי צפונית שלי היא ככר טורונטו (ככר היציאה מאילת), יותר צפונה מזה אני פשוט פוחדת.
הבת שלי מתחננת כבר שנתיים שאקח אותה לפסטיגל וכל פעם אני מוכרת לה תירוצים ומספרת שלא מאשרים לי מהעבודה. בתוכי אני נקרעת, אבל אין מצב שאני מספרת לה שאני פוחדת. אני המשענת היחידה והביטחון שלה. איך אני יכולה לספר לה שאני סובלת מחרדות? אני אוהבת ספורט ופעם הייתי הולכת קילומטרים. היום אני לא מתרחקת יותר מ- 300 עד 400 מטר מהבית. כשאני צריכה לצאת לסידורים, אני פוחדת שאתקף בחרדה ולכן כל הזמן אני מחפשת נקודות מילוט, לאן אפשר לברוח שלא יראו אותי עד שאירגע. אין רגע שאני לא חושבת על זה. מה לא ניסיתי? הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי כדור בשם ויפאקס כדי שאוכל לתפקד ביומיום, אך זה לא עוזר לי בנסיעות. הייתי בטיפולים פסיכולוגים, דיקור סיני ודיקור יפני, נוירו פידבק, הילינג, טיפול עם פעמונים ומה לא. כלום לא עזר, אני באותו מצב כבר חמש שנים. לצערי, אני סקפטית ומיואשת. קשה לי להאמין שאיזה טיפול יעזור לי".
הסיפור של סימונה אינו שונה במהותו מחרדות אחרות, כמו למשל חרדת טיסה, חרדת קהל, ומפוביות מסוגים שונים. המקור לחרדות לא תמיד ברור לאדם. סימונה סיפרה שהפעם הראשונה שחשה בתסמינים דומים הייתה כשהייתה נערה וטיילה עם נער בן גילה בפארק. מאז זה נעלם עד שחזר לפני כחמש שנים כך פתאום וללא סיבה הידועה לה.
בעבודה בגישת ה- NLP עם חרדות מסוג זה יש להתייחס לכמה נקודות:
- החרדה עצמה. היא תוקפת דווקא ברגע שבו הכי קשה להתמודד אתה. אין בחרדה עניין רציונאלי. אפשר אמנם לומר ללקוח שזה רק בראש ושבעצם אין שום סכנה ממשית והנה תסתכל, שום דבר רע לא באמת קורה. האם זה עוזר? ממש לא. אפשר, במקרה של חרדת טיסה, להכניס אותו לקוקפיט של מטוס ולהסביר לו עד כמה הטיסה בטוחה. הוא אכן יאמין לטייסים, אבל החרדה תישאר. במקרה של סימונה, נעזרתי בטכניקה של תנועות עיניים, כדי לסלק את החרדה. כמו כן, שיניתי את העוגנים שמפעילים את החרדה והפכתי אותם להלכי רוח של הנאה. כך הבטחתי שלהבא, אם יופעל עוגן שבעבר הפעיל את החרדה, הוא יעורר הפעם תחושות של הנאה.
- הפחד מהפחד. זהו הפחד שמגביל את הלקוח ומונע ממנו לצאת ולבצע את הדברים שהוא רוצה, שמא תתקוף אותו החרדה כאשר אינו מוגן ונמצא ללא שליטה (במטוס, בפקק ברכב וכ'). הסובלים מחרדת טיסה למשל, חשים בפחד הרבה לפני ההמראה ולעתים קרובות עוד בבית, לפני הנסיעה לשדה התעופה. זהו רגש שיש להתייחס אליו בנפרד מהחרדה עצמה. הפחד הזה מלווה בדרך כלל בסרטים שרצים בראש.
- הרווח הסמוי מהחרדה. החרדה, כמו כל התנהגות אחרת, נמצאת משום שיש צורך בה. היא לא באה סתם. לא תמיד אנו מודעים לרווח הסמוי שהלא מודע משיג מעצם קיום החרדה (או כל התנהגות אחרת). יש לה כוונה טובה, יש לה מסר ואם נתעלם ממנו, החרדה תחזור שוב ושוב ולא משנה מה הטיפול בו ננקוט. הלקוח מתקשה בדרך כלל לקבל את העובדה שיש לו רווח סמוי. מבחינתו, הוא רק מפסיד. במקרה של סימונה, ההפסד היה ברור, עד שהיא גילתה בעצמה, תוך כדי אחד התהליכים שביצענו, שהחרדה נועדה לשמור עליה, להגביל את תנועותיה למקומות בטוחים ומוכרים. על המונחה למצוא דרכים אחרות על מנת לשמור על הרווח הסמוי.
- האמונה המגבילה. לא משנה איזה תהליכים יעבור הלקוח בקליניקה. הוא יתקשה להאמין שלאחר שנים רבות של סבל נוראי ואין ספור ניסיונות לטפל בזה, אפשר במספר זעום של פגישות בקליניקה, לצאת ולנסוע או לטוס ללא חשש. זו אמונה מגבילה. אמנם תחושת הפחד נעלמה, אך גם אין אמונה שמה שעובד בקליניקה יעבוד באמת גם בחוץ. אמונה כזו תמנע מהלקוח לצאת ולהתנסות. אין מה להסביר במצב כזה אבל יש דרכים יעילות מאוד לסלק במהירות אמונות מגבילות ולצאת לדרך.
- סימן להצלחה. זו הייתה אחת השאלות הראשונות ששאלתי את סימונה: "איך תדעי שהצלחת?" מהו הסימן הברור, העדות וההוכחה עבורך, שאכן יצאת מזה? "כשאוכל לנסוע בלי פחד" היא אמרה, אך זה לא הספיק. "לנסוע לאן? לקיבוץ אילות? לתל-אביב? לקרית שמונה? לטוס לחו"ל? הרי אם טיסה לחו"ל היא הסימן ואין לך תקציב לזה, לעולם לא תדעי שהצלחת". "אוקיי הבנתי" היא אמרה. " הסימן הוא נסיעה ליטבתה. היום אני לא מסוגלת להגיע לקיבוץ אילות אז על נסיעה ליטבתה אין מה לדבר. אם אוכל לנסוע עד ליטבתה, אוכל להמשיך הלאה ומבחינתי זה סימן מספיק ברור. יותר מזה אני לא צריכה". קביעה מראש של סימן ההצלחה ע"י המונחה היא הכרחית להצלחת התהליך. רק השגתו תיתן ללקוח את ההוכחה להצלחה. אחרת, תמיד יישאר הספק אם הטיפול אכן הצליח במלואו, או שמא זו הייתה רק הקלה מסוימת ומוגבלת.
נפגשתי עם סימונה ארבע פעמים. לאחר המפגש השני היא דיווחה לי בהתרגשות בטלפון הנייד שהיא הלכה מביתה בשכונת שחמון, דרך הכביש העוקף עד לאזור התעשייה (מרחק של כחמישה קילומטרים, הלוך ושוב) ועכשיו היא בדרך הביתה וסליחה על ההתנשפות, אבל היא לא מאמינה שזה קורה לה, היא מרגישה נפלא. לאחר המפגש השלישי היא נסעה לבד למחסום היציאה מאילת פעמיים. פעם ביום ופעם בלילה. היא אמנם התחילה להרגיש סימנים קלים של חרדה, אך זה לא מנע ממנה לנסוע. מיד לאחר המפגש וביצוע תהליך נוסף בעוגנים, היא נסעה שוב למחסום והרגישה נפלא. "פשוט נהניתי מהנסיעה" היא אמרה. שום דבר מהסימנים של פעם לא נשאר. למחרת היא נסעה ליטבתה וגם הפעם הרגישה נפלא. היא הייתה נרגשת ומאושרת. "אני מרגישה ששערי הכלא נפתחו ויצאתי לחופשי. סוף סוף השתחררתי."
בחודש דצמבר 2013 טסה סימונה עם בתה לפסטיגל. היא קיבלה "אישור ממקום העבודה".
באותו בוקר קיבלתי הודעת SMS: "עוד שעה אני טסה". ההודעה השנייה הייתה: "אני במטוס, עד כה הכל בסדר". ההודעה השלישית הייתה: "נחתתי. היה אחלההה אני פשוט אוהבת אותך איש יקר". כשחזרה התקשרה, עדיין נרגשת. "הרגשתי נפלא", היא אמרה. "כל רגע בנסיעה ברכתי אותך. לו היית כאן, הייתי מחבקת אותך. לעולם לא אשכח איך עזרת לי". אני מודה שגם אני התרגשתי.
סימונה הפכה ל"חברה" שלי בפייסבוק. בקיץ 2014, כמעט שנה לאחר הטיפול, גיליתי שהיא מטיילת באורלנדו ולאחר מכן בלאס וגאס ומשם ממשיכה לאירופה. לאחר שחזרה פגשתי בה באקראי. היא חיבקה אותי בחום ונראתה מאושרת. "שינית לי את החיים. טיילתי בעולם והרגשתי נהדר".
* הסיפור אמיתי לחלוטין. השם ומספר פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על חיסיון הלקוחה.
זאב טהר-לב
מאסטר ב- Time Line Therapy ,NLP, ו- (IEMT (Integral Eye Movement Therapy
מנחה מטופלים באילת. דוא"ל: teharlev @ gmail. com
