כמה אנשים היו רוצים שיהיה להם יותר זמן בחיים? עוד כמה שעות ביום, להספיק יותר דברים, לטייל, לנוח, לבלות, להשקיע בתחביבים שלהם, ללמוד משהו חדש,לפתח מיזם, להיות עם עצמם, עם המשפחה, הילדים, החברים, בן הזוג, ולפתח כל חלום שיש להם…
רק שאין להם זמן אליו כי….. יש המון המון סיפורים – כי יש מחויבויות ודברים שחייבים לעשות: לפרנס, לטפל בילדים, להביא כסף הביתה, לסיים עבודה כי הבוס על הראש, הבן זוג לוחץ, יש ארוחות להכין, לנקות את הבית, לשלם חשבונות, לדבר עם רשויות ועוד ועוד ועוד… (כמה עומס)
והציפיות של החברה מאיתנו,שדורשת עוד ועוד ואין סוף לציפיות, הבוס רוצה יותר.., הבן זוג.., הילדים.., ההורים… להתקדם, להספיק, לרוץ, בלי לעצור שנייה לרגע ולבדוק אם אלו החיים שאני רוצה לחיות, שזה מה שאני באמת מייחל לעצמי.
בתור בחורה שהמשפט השני שלה בחיים היה "אין לי זמן", כל ניהול הזמן בחיי זה עניין שנגע מאוד לליבי, וכל הזמן חשבתי ובדקתי איך אפשר לנהל יותר טוב את הזמן שלי.
תמיד חשבתי לעצמי אם רק היו עוד כמה שעות ביממה- איך הייתי יכולה להספיק הרבה יותר….!!!!!!
בתור עו"ד ויזמית של מגוון פרויקטים, חייתי בעולם שזמן, הספק, ייעול תהליכים ואפקטיביות בעבודה מאוד מאוד חשובים בו.
לימים אחרי שלמדתי NLP קאוצ'ינג ומאסטר, והתחלתי לאמן- גם באימון האישי וגם בעסקי- נושא הזמן היה נושא מרכזי שעלה אצל הרבה אנשים.
פתאום תפיסת הזמן שלי השתנתה לגמרי מקצה לקצה- הבנתי שמה שהיה אצלי ואצל המתאמנים שלי ועוד המון אנשים היא למעשה אמונה מגבילה מאוד בחייהם – האמונה ש"אין לי מספיק זמן"- כבר במשפט ובשפה מבינים שהאדם מאמין שאין – אין מספיק!
האמונה שאין- מובילה לכך שמודדים כל דבר שעושים על השעון, מנסים להספיק עוד ועוד ועוד ועוד…, כמו בסוג של מרדף או מרוץ- ולמעשה נמצאים בתוך מרוץ העכברים- כי כמה שעושים זה אף פעם לא מספיק.
כבר כששמעתי שוב ושוב את המושג "אין לי זמן" "נפל לי פתאום אסימון" – שהחיים של אלו שאומרים "אין לי זמן" הם כאלו שחיים מתוך תודעה של חוסר, ומתוך תודעת החוסר ההרגשה והחוויה היא תמיד שאין מספיק, פשוט -אין. והעניין שלא משנה מה עושים ואיך פועלים ממשכים לחיות בתוך תודעת האין- כך שלא משנה מה באמת מספיקים לעשות – המוח "משמיט" את זה וזוכרים ומרגשים את כל מה שלא מספיקים.
באותו רגע ש"נפל לי האסימון" הענק הזה, נזכרתי איך זה היה כשהייתי ילדה, איך כל יום שעבר עלי היה יום כזה ארוך ואין סופי, שאפילו שכחתי בערב מה עשיתי בבוקר מרב שהוא היה ארוך כל כך -כמו כמה ימים יחד. באמת כל רגע שעבר עלי- היה רגע שממש נהנתי בו, אהבתי אותו והייתי ממש בהלימה מלאה- בכאן ועכשיו של הרגע בו הייתי נמצאת.
למשל כששחקתי עם חברים, כשהייתי בארגז החול, בים, בחוג או סתם בשכונה, באמת הייתי שם ונהניתי וחוותי את הרגע (במשך הרבה הרבה זמן). לא חשבתי על מה היה אתמול (עבר) או מה הולך לקרות (בעתיד) ובאמת חייתי את ההווה.
אפשר להבחין בזאת מצוין כשרואים אנשים מתרבויות אחרות בעולם, כמו הודו או תאילנד, אנשים שחיים במנזרים, שרב יומם מתפללים, אוכלים, שותים, ישנים ופשוט חווים את היום יום והמציאות הקיימת.
ואז חשבתי לעצמי "יסמין לאן את רצה?…." לאן את כל כך ממהרת?….", כן שגם היו נזקים לא מועטים לריצה האין סופית הזו, ששמעתי עליהם גם מהמתאמנים שעבדתי איתם: עייפות כרונית, חוסר חשק, עצבנות, לחץ, עליה/ירידה במשקל, התמכרות לסיגריות וחומרים נוספים, ובסופו של דבר עם כל הצורך והרצון להספיק כמה שיותר- בפועל "לשים גז בניוטרל" ולא להספיק שום דבר.
גיליתי שהרבה מהצורך לניהול זמן ומהאמונה ש"אין לי זמן", או "אין לי מספיק זמן" נובעת מהערך ומהדימוי העצמי של אדם כלפי עצמו, וכן סולם הערכים שלו והתפיסה שלו על העולם.
אמונת הליבה של אנשים שמרגישים שאין להם מספיק זמן, מלבד תודעת החוסר (לעומת השפע) שבה הם חיים, זה שאם אני לא אעשה את כל מה שתכננתי במשך היום – "אני מפספס", "אני לוזר", "אני כשלון", "אני לא אצליח", "אני גרוע", "אני מבזבז את החיים שלי", "אין לי חשיבות בעולם" וכו….
האמונות שבאות לידי ביטוי במגוון ניסוחים למעשה כולן נוגעות באותו עניין- הערך והדימוי העצמי של האדם- שהוא "לא מספיק טוב". במקום האמונה והידיעה שמה שהוא עושה ומי שהוא זה מספיק, זה טוב, זה מוצלח, כי הוא בעצמו מוצלח ומדהים ומופלא בלי שום קשר למה הוא הספיק או לא הספיק לעשות באותו היום.
העבודה העמוקה ביותר שעשיתי עם עצמי ועם המתאמנים, זה לשנות את אמונת הליבה, האמונה מאין ליש מחוסר לשפע (והרבה מאוד שפע), התמקדות ענקית בשפע ובזמן הרב שיש ביום.
לאחר מכן מחזקים את הדימוי, הערך והביטחון העצמי בכך שאתה מושלם, מוצלח ומופלא (בלי קשר להספק שלך), בצורה מאוד מושרשת לתוך הלא מודע (תוך שינוי עם אמונות מגבילות, זריזות לשון ודמיון מודרך)
מה שקרה לאחר עבודה שכזו שהיום התנהל בהרבה יותר רוגע, שלווה, שמחה וכיף. ההנאה מסיטואציות ומצבים שונים בחיים רק הלכה וגדלה – ונחשו מה עוד- כן-גם היה פתאום עוד המון המון זמן.
כשהם יצאו מתוך המקום המנצח שלהם, אפשר היה גם לעבוד על טכניקות שונות (שלא עוזרות באמת- כל עוד לא משנים את האמונה המגבילה שכן זה גורם לדיסאוננס והתנגדויות רבות ליישום הטכניקות ביום יום) אפשר היה לעשות תוכנית עסקית, לוח חזון, תכנון נכון אפקטיבי ויעיל .
רק עכשיו- התכנון מגיע מתוך מקום אמיתי, הכרות אישית עמוקה שלי את המתאמן ושל המתאמן את עצמו, מהתחשבות ברצונות האמיתיים שלו, שינוי סולם ערכים שהתנגש בסולם אחר בעבר, ותכנון מתוך מקום של אהבה, כיף, סבלנות נתינה והנאה מהדרך שנמצאת בתוכניות היום יומיות.
לסיום רציתי לצטט לכם שיר קצר של גידי גוב "עניין של זמן" :
"קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ, קח עוד שאיפה מן הזמן 2 דקות לפני ההתפקחות, תתמסר ללב המתפקע, לסגנון המתפרע, לאושר הנוגע… בעומק הכאב… אתה עוד תשנה את העולם אם תרצה או לא תרצה. יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה"
תזכרו שלא ההספק וכמות השעות, הדקות או השניות זה מה שחשוב, אלה מה חוויתם בזמן הזה, כמה התרגשתם, שמחתם, חייכתם, אהבתם, נגעתם ובאמת חייתם את החיים שאתם רוצים לחיות והייתם האדם שאתם רוצים להיות.
יסמין דוד
מנחה ומאמנת NLP מפתחת שיטת יסמין דוד לאהוב את עצמך באמת.
yasmindvd [at] gmail. com
