בוקר אחד, הגעתי אל המורה שלי, לשיעור נוסף.
טיילנו לאורך השדרה ודיברנו על מספר דברים שהרגיזו אותי בשבוע האחרון.
לפתע מורי מסתובב אלי ואמר לי: "אתה טמבל!"
– "מה זאת אומרת, אני טמבל?!?" התרגזתי,
"למה אתה קורא לי טמבל?"
– "כי אתה טמבל!" ענה לי מורי, ספק מחייך ספק רציני
-"אתה לא תקרא לי טמבל!"
אמרתי בעודי מרגיש את הדופק שלי עולה והדם שלי מתחיל לרתוח
במעיין כעס מעורב בעלבון. "למה אתה מעליב אותי ככה?" שאלתי,
"למה אתה מרגיז אותי?" אני שואל בכעס,
ומורי מחייך ואומר בפשטות: "אם אני מרגיז אותך, אתה טמבל!"
מכיוון שאני לומד ממנו הרבה, לרגע תפסתי את עצמי
ושמתי לב שככל שאני מתרגז יותר, כך הוא יותר משועשע
והמחשבה השניה שעלתה לי בראש הייתה שיש מצב שהוא עושה לי את זה דווקא.
"אתה עושה לי את זה דווקא?" אמרתי בטרוניה
והוא חייך ואמר: "בוודאי שכן" והוסיף "אבל זה רק כי אתה טמבל"
– "תסביר" דרשתי.
– "תגיד לי" אמר המורה, "האם אתה ער לכך שאתה מסוּבב עכשיו, שאתה הקורבן שלי,
שאתה נותן לי את הכוח להרגיז או להעליב אותך עכשיו?"
-"כן", עניתי בחוסר סבלנות. בעודי ער לכך שבעצם אני הוא זה שמאפשר לו לסובב אותי.
-" והאם אתה יודע שאיכפת לי ממך, ושהתפקיד שלי הוא להביא אותך לשלב הבא שלך,
ושכל מה שאני עושה, אני עושה אחרי שנתתי לך את הכלים להתמודד עם מה שאני עושה לך?"
הוא הסתכל עלי, מחייך קלות, כאילו בוחן לראות אם קלטתי את הנקודה.
משלא ממש קלטתי, הוא המשיך.
-"אז אם אתה יודע את כל זה, ועדיין אתה נותן לי את הכוח להעליב או להרגיז אותך,
אתה טמבל! כי רק טמבל מקרבן את עצמו בסיטואציות האלה"
אמר בחיוך ניצחון, כאילו כרגע נפל לו אסימון ענק.
ואז זה היכה בי.
וואלה!!! רק טמבל נותן לאחרים להשפיע לו על ההרגשה לרעה,
רק טמבל נותן לאחרים את הכוח…
לרגע נהיה לי מעיין ויכוח פנימי מוזר כזה.
מצד אחד הבנתי את ההתנהגות הדפקטיבית שלי, מצד שני היה לי חלק שעדיין היה כעוס,
אבל לא בגלל שהמורה שלי קרא לי טמבל – אלא כי הבנתי,
הבנתי שוואלה!!! אכן הייתי טמבל.
חשבתי לרגע. מתוך כל אוסף הכלים העצום שיש לי,
באיזה כלי אני יכול להשתמש על מנת לקחת את השליטה בחזרה על ההרגשה שלי,
כך שאני אנהל את הרגשות שלי עכשיו ולא המורה שלי (או נסיבות חיצוניות),
ומייד זה עלה.
שמתי לב שאת כל השיחה הזו ערכתי ביני לבין עצמי,
ובעודי עורך את השיחה הזו – לא ממש כעסתי אלא הייתי יותר במצברוח של בלבול
ותחושה של אסימון שנפל. ואז נזכרתי בשיטת 'שלושת האופסים'.
ומייד אמרתי לעצמי – "אופס!!!" והכל השתחרר.
הרי, באמת, רק טמבל מאפשר לעצמו להתעצבן מפעולותיהם הפרובוקטיביות של אחרים,
אדם שמנהל את הרגשות של עצמו – בחיים לא יפול למלכודת הטמבל, וגם אם כן,
ברגע שהוא שם לב לזה, המחשבה הראשונה שתעבור לו בראש היא: "אופס!"
טעה, טועים, טעות.. ומייד חיוך גדול התפשט לי על הפנים.
"אתה טמבל" אמרתי למורה בחיוך.
הוא הסתכל אלי בעינים הגדולות והבוחנות שלו וחייך
"הבנת את תובנת הטמבל. עכשיו, לא תוכל יותר להמנע מכך
ובכל פעם שתאפשר למישהו אחר להקפיץ לך את הפיוזים –
מייד יקפוץ לך הטמבל מול העיניים, ותזכור:
אתה טמבל כל עוד אתה טמבל.
אתה מפסיק להיות טמבל,
כשאתה בוחר לקחת את האחריות על הרגשות שלך
ומתחיל לנהל ולכוון אותן באופן יותר אפקטיבי לחיים שלך.
חייכתי. הבנתי תובנה גדולה מאוד
והמשכנו ללכת עוד כחצי שעה בשקט…
אז האם אתם יודעים לזהות מתי אתם הטמבל?
באותה נקודת זמן, באותו הרגע שאתם מזהים שאתם טמבל,
זהו רגע קסום, רגע מופלא, רגע שטומן בחובו הזדמנות ענקית
האם תמשיכו לכעוס או שתזכרו לומר "אופס!" ולחייך
או אז תגלו שאתם לא באמת טמבל, אלא משהו הרבה יותר מופלא מזה.
כי לקחתם את האחריות על הרגשות שלכם, והתחלתם לנהל את חייכם.
קדימה הצלוח'ס
מיקי
מיכל תהילה
10 יול 2014אהבתי את הכתבה על ה"טמבל" חזק!!!!!!!!!!
מיקי ברקל
31 יול 2014תודה
מיכל תהילה
10 יול 2014גדול!!!
מירי מלמד
5 מאי 2015אהבתי מאוד, עכשיו רק נותר ליישם. עם כמות היבלות שיש לי, נראה לי שתשמע הרבה "אופס" בשיעורים. אני מחכה בקוצר רוח לבאות.
תודה על הכל,
מירי
מיקי ברקל
5 מאי 2015🙂
קדימה הצלוח'ס
מיקי
מיקי ברקל
5 מאי 2015🙂 כל הכבוד על המוכנות ללכת עד הסוף
קדימה הצלוח'ס
מיקי
ישראל בשן - אומן 41
27 אוג 2015ענק….פשוט ענק
אהבתי מאוד את המאמר
ולמדתי ואני לומד מהמורה הזה שלי
תודה מיקי